פרשיות השחיתות במנהל הציבורי הולכות ומתרחבות ונערמות ללא הרף על שולחן סדר היום הציבורי והתחושה המתגברת היא שהן אינן אלא קצה הקרחון של שחיתות מערכתית נרחבת. בולטת במיוחד מעורבותן של רשויות מקומיות בשחיתות ורבים מראשיהן מצוי בהליכי חקירה ומשפט וחלק מהם כבר הורשע. אולם אין לטעות, השחיתות קיימת גם בשלטון המרכזי ובמדד השחיתות העולמי ישראל ממוקמת באופן קבוע בשליש התחתון הגרוע של טבלת מדינות ה-OECD.    

לנוכח גילויים קשים אלה, היינו מצפים כי בשיח הציבורי יתעורר דיון באשר לתפקודם של מבקרים פנימיים במוסדות השלטון, אלה אשר תפקידם כ"שומרי סף" ראשיים הינו למנוע מראש ולחשוף שחיתויות אלו. החוק בישראל מקנה למבקרים פנימיים סמכויות פעולה רחבות ובלתי מוגבלות כמעט, לדרוש לידיהם כל מסמך ומידע לבקש הסברים מהעובדים מקטון ועד גדול ולהיכנס לכל אתר ונכס השייך לארגון. היינו מצפים כי תתעורר שאלה נוקבת היכן היו מבקרים פנימיים אלה? מהו הערך שבהעסקתם אם אינם מספקים את "הסחורה"? היינו מצפים לשמוע קולות הקובעים כי פרשיות השחיתות שמתגלות בקצב מסחרר מהווה עדות לאזלת יד, מעין "מחדל יום כיפור", של מבקרים פנימיים במגזר הציבורי.    

אלא, שבאופן מפתיע, דבר זה אינו קורה. למרות תחושות האכזבה והתסכול שמשרות השערוריות, הציבור אינו רואה במבקרים הפנימיים כתובת לטענות או לדרישת להסברים ואינו מחפש את ראשם. לדעתי, חוסר ההתייחסות הציבורית אינו אמור לשמח את המבקרים הפנימיים. אין להתבלבל - הציבור אינו סבור כי הם מבצעים את עבודתם ללא דופי. הציבור פשוט מכיר בכך שביקורת פנימית אינה רלוונטית ואינה תורמת כלל למניעה וחשיפה של שחיתות שלטונית והוא פשוט אינו "סופר אותה".  

מדוע ביקורת פנימית נתפסת כבלתי רלוונטית? התשובה אינה נעוצה בחוסר מקצועיות. מבקר פנימי כיום הוא אדם בעל השכלה גבוהה ורלוונטית בכספים, משפט ומנהל. לרשותו ידע, שיטות וכלים טכנולוגיים מתוחכמים המאפשרים לו את ביצוע תפקידו לאיתור הונאות ושחיתויות ומניעתן באפקטיביות רבה. כמו כן, היכרותו הקרובה עם הארגון אותו הוא מבקר מקנה לו יתרון על גופי ביקורת חיצוניים. אין ספק כי חלק ניכר ממעשי השחיתות היה עשוי להיחשף או להימנע באמצעות ביקורת פנימית ראויה.

מדוע אם כן על אף סמכויותיהם והכלים שברשותם כושלים מבקרים פנימיים במלחמה בשחיתות? התשובה פשוטה וקשה – הם חוששים. הם חוששים למעמדם, לתפקידם ולפרנסתם. עימות חריף מידי עם עובדים בכירים ומנהלי הארגון עלול להביא לרדיפת המבקר והתנכלויות אישיות כלפיו. אמנם החוק הקיים מגן על מבקרים פנימיים מפני פיטורים שרירותיים, אולם גם כך עדין נשארות בידי ההנהלה מספיק דרכים למרר את חייו של מבקר "חרוץ מידי" לטעמה ולהצר את צעדיו כגון להקטין את היקף משרתו, לצמצם את תקני עובדי משרדו, לשלול ממנו תקציבים ומשאבים ולפגוע בסביבת העבודה שלו. במצב זה המבקרים הפנימיים, די בצדק, נרתעים  מלעסוק בשחיתות השלטונית בארגונם ומעדיפים לבדוק נושאים נפיצים פחות.    

גם דוח מבקר המדינה משנת 2013 מצא כי "תלותו של המבקר פנימי פוגמת בעבודתו" וכי מבקרים נמנעים פעמים רבות מלבצע ביקורת על נושאים המצויים בתחום סמכותם של המנכ"לים הממונים עליהם או של הסמנכ"ל למינהל ושל היחידות באחריותו. במילים אחרות, דווקא בנושאים שברמת חשיבות אסטרטגית לארגון שבהם פוטנציאל השחיתות הוא גדול נמנע המבקר מלעסוק.

ההכרה במצב הבלתי אפשרי שבו נתונים מבקרים פנימיים ובצורך בחיזוק מעמדם אינה חדשה:  כבר בשנת 2005 הקימה שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, ועדה בראשות השופט ורדימון זיילר ז"ל לבחינת מעמד המבקר הפנימי. בעבודה יסודית ניסחה הועדה שורה של המלצות חשובות לחיזוק עצמאותם ואי תלותם של המבקרים הפנימיים, בין היתר המליצה על הקמת גוף-על בעל סמכות הכרעה בעימותים שבין מבקרים להנהלותיהם. למרות זאת עד היום המלצות ועדת זיילר עדיין ממתינות ליישום.

בנוגע לרשויות מקומיות, עוד בשנות ה-90 אושר חוק על פיו מספר עובדי ביקורת פנימית ותקציבה השנתי לא יקבע על ידי ראש המועצה המבוקר אלא על ידי תקנות שיפרסם שר הפנים ובהתחשב במספר תושבי הרשות ותקציבה הכולל. פרסום תקנות אלו היה מחזק את אי-התלות של מבקרי הרשויות ומאפשר להם לפעול באופן אפקטיבי נגד השחיתויות. גם תקנות אלה טרם פורסמו עד היום.

השאלה היא מי הם הגורמים המונעים זמן כה רב מהממשלה את יישומה של ועדת זיילר ואת פרסום תקנות הרשויות המקומיות? ומה שיותר חשוב - מאילו מניעים הם פועלים? שהרי לא מדובר בהמלצות הכרוכות בתוספות תקציב ניכרות ואף לא ברפורמות מבניות מורכבות. שאלות אלה נותרות ללא מענה ומשאירות מקום לתהיות בנוגע לאינטרסים של רשויות השלטון ומידת רצונן לביקורת פנימית חזקה.

האצבע מופנית גם כלפי הרשות המחוקקת המבקרת את פעילות הממשלה. על ועדת ביקורת המדינה של הכנסת מוטל בין היתר התפקיד לעסוק במעמדם וסמכויותיהם של המבקרים הפנימיים. זהו דבר ייחודי, אין אף מקצוע אחר ש"מאומץ" באופן דומה על ידי וועדת כנסת כלשהי. למרות זאת, הוועדה, מבחינת המבקרים הפנימיים, מהווה אכזבה גדולה. בשנים האחרונות היא לא הצליחה להנחיל אף הישג משמעותי בקידום מעמדו של המבקר. 

לבסוף, לא ניתן שלא להתייחס למחדלי המבקרים הפנימיים עצמם אשר לא השכילו להתאגד לגוף אחד בעל עוצמה. מסתבר שהמבקרים הפנימיים מאוגדים כיום בשני ארגונים מקצועיים נפרדים – הראשון הינו "לשכת המבקרים הפנימיים" הוותיקה והשני - "איגוד מבקרים פנימיים" שהוקם לא מזמן, בשנת 2011, בעקבות טענות שעלו על תפקוד הלשכה, ואשר גררו את ניתוק הקשר בינה לבין הלשכה הבינלאומית של המבקרים הפנימיים (IIA). למרבית הצער במקום להתאחד ולפעול במשותף לקידום מעמד המקצוע, עסוקים שני הארגונים יותר בלהתנגח זה בזה.

• השחיתות השלטונית אינה בעיה של הממשלה, היא פוגעת בכולנו - בכספי המסים שלנו, בערכי המוסר, ובאיכות החיים ואם לא נתעורר ונדרוש לטפל בה באופן יסודי היא עלולה להחמיר ולהתפשט. מלחמה בשחיתות מחייבת שילוב כוחות בחינוך, הרתעה, אכיפה וענישה. חיזוק מעמדם של המבקרים הפנימיים יאפשר להם להפסיק להיות נוכחים נפקדים ולהפוך לחוד החנית במערכה זו.